מהו השקט?
האם השקט הוא הימצאות שלנו במרחב שקט, כמו רק אנחנו והטבע, או בית ריק מאדם מלבדנו? האם זה מה שיבטיח לנו שנחווה שלווה פנימית ורוגע?
מהנסיון האישי של רובנו, אנחנו מבינים שלצערנו זה לא כל כך פשוט.
כשאנחנו מדברים על השקט בעבודה רוחנית – אנחנו מתכוונים לתדר מסויים או למצב הוויה בו אנחנו נמצאים במקום פנימי שהוא מעבר לחיי היומיום העמוסים והמהירים שלנו.
ריבוי המשימות בחיינו, המהירות בה אנו עוברים מדבר לדבר, המדיות החברתיות - פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק.... ועוד ועוד... – לא מאפשרים לנו להגיע למצב שאפילו דקה אחת במהלך היום נקדיש לשקט, ננסה להיות ברגע הנוכחי, ננשום, נשים לב למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לגוף שלנו...
מרוב שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לעצור – לעיתים החיים מזמנים לנו את העצירה הזו בכפייה – בצורת מחלה, או שבר רגשי או נפשי. רק כשאנחנו חוטפים מכה – אנחנו מנסים להבין (וגם אז לא תמיד) מה קרה ואיך הגענו לאן שהגענו.
בספר "נתיב השקט" חוזר ומדגיש בפנינו אומרם מיכאל איבנהוב עד כמה השקט הוא הכרח עבור כל מי שרוצה להיכנס לנתיב רוחני כלשהו. הוא מתאר מהו השקט, למה השקט חיוני על מנת שנוכל לגדול ולהתפתח ולהתחבר לחלקים עדינים וגבוהים בתוכנו, ואיך ניתן להגיע אליו.
בתור מי שמתרגלת מודעות עצמית שנים רבות, אני יכולה להעיד ששקט הינו איכות גבוהה של קיום. רוב הזמן מתחוללת בתוכנו מלחמה – מלחמה של דיבור, של שיחות, של דעות, של רגשות... גם אם אנחנו נמצאים בסביבה שקטה, למשל בטבע המופלא, זה אינו מחייב כלל שבתוך תוכנו ישרור אותו השקט.
השקט הוא מצב הוויה פנימי. מנסיון אישי הוא יכול להיות נוכח בתוכי גם אם אני הולכת ברחוב סואן בעיר. השקט הוא תירגול. ללא התירגול – נחווה את האוטומטיים שלנו ונחשוב תמיד בלופים (לולאות) – אותן מחשבות, אותן רעיונות, אותן מסקנות.
עבורי, החיבור לשקט מתחיל מיד בבוקר, כשאני פוקחת את העיניים. יש לי כמה טקסי בוקר שתמיד מחברים אותי למצב הוויה גבוה יותר. זה מישתנה מתקופה לתקופה אבל תמיד קיימת עשייה שהיא שונה מהאוטומט שלי.
בתקופה הנוכחית כשאני מתעוררת, כשאני עדיין במיטה, אני עושה הרפייה ואז מדמה בעיני רוחי את המציאות שאני רוצה עבור עצמי ובכך יוצרת מציאות, יום יום - בוקר וערב.
לאחר מכן, קמה ומכינה תה צמחים שפותח את הגוף והנשמה וניגשת לכתוב הודיות במחברת התודה שלי. אני פשוט מודה על כל דבר שעולה בראשי – גם לדברים הכי טריויאלים לכאורה – כמו הנשימה, הגוף, המזון, הבית, המשפחה, החברים המופלאים שבחיי, על כך שאני גודלת ומתפתחת.... פשוט כל דבר שיש בחיי – אני מודה לו.
לפעמים אני קוראת קטע מספר מרחיב לב – ספר שקשור למודעות עצמית אשר מחבר אותי למקום יותר גבוה של עצמי ומעורר בי השראה. לרוב ההשראה הזו מלווה אותי במהלך היום ואני משתמשת בה לעבודה פנימית באותו היום.
תנועה היא מרכיב חשוב וקבוע בבקרים שלי. אני מקפידה לשחות או לעשות יוגה כמעט בכל בוקר.
כך יוצא שאת השעות הראשונות של היום, אני מקדישה לעצמי. עוד לא מתחילה את היום, אלא מזינה את עצמי בתזונה גבוהה, אשר יוצרת מצע לתירגול נוכחות ומאפשרת לי להתחבר יותר אל השקט שבתוכי. השקט הזה מלווה אותי לעיתים במהלך היום, ואם אני שוכחת ונכנסת לתוך המערבולת של החיים – אני עוצרת לדקה או לכמה דקות של נשימה ונוכחות, תקראו לזה מדיטציה, או בכל שם אחר. העיקר שאני מתנתקת ועוזבת לכמה דקות את עיסוקי הנוכחיים ומתמסרת לרגע הנוכחי.
לפני זמן מה סיימתי לקרא את הספר "נתיב השקט" של אומרם מיכאל איבנהוב. בכל פעם שלקחתי את הספר לידי - באופן מיידי - מצב ההוויה שלי השתנה והפך רגוע יותר. שמתי לב לנשימה שלי, לגוף שלי, למיקום שלי, והיתה כמיהה וגעגוע גדולים למצב ההוויה של שקט – והנוכחות פשוט הגיעה לבקר בתוכי.
"אשרי אלה שהבינו עד כמה נחוץ להם לנטוש את האזורים הנמוכים של המחשבות והרגשות כדי להתקרב אל המקור האלוהי, כי שם נמצאים היסודות המאפשרים לנו לחיות את החיים האמיתיים" ציטוט מתוך הספר.
מה זה אומר האזורים הנמוכים של המחשבות והרגשות? אותם מקומות בהם אנחנו נמצאים באופן "טבעי" או "רגיל" – ללא מאמץ וללא מחשבה וללא מטרה.
בוודאי שמתם לב, למי מיכם שהתנסה בתירגול רוחני כלשהו – שהתירגול עצמו מביא לכם מצב הוויה אחר. עדין יותר. נוכח יותר. זהו מצב שיש לשמר אותו ברמה היומיומית ולחזור עליו שוב ושוב. תדמיינו אימון ריצה או שחיה או בחדר כושר – לעולם לא תצליחו לשמור על כושר אם לא תתאמנו – נכון? אותו דבר לגבי אימון רוחני – התירגול הוא חלק מרכזי ובסיסי בחיי היומיום של האדם השואף להתפתח.
כל אחת ואחד מאיתנו יכול ומסוגל להעלות את רמת האנרגיה והתדר שלו, באמצעות פעולות קטנות פשוטות שהוא מספח לעצמו במהלך היום – זה מתחיל עם ההתעוררות ומסתיים בסוף היום, באופן בו אנחנו הולכים לישון. הטבעי שלנו הוא כאוס. כדי לעשות סדר בבלגן אנחנו צריכים קצת "להפריע" לו, בקטע טוב. אז אם זו מדיטציה שאתם מתחברים אליה, או הליכה מודעת, או כתיבה, או עצירה באמצע היום אפילו לדקה אחת של שקט.... כל דבר שעושה לכם נעים וטוב ועוזר לכם להתנתק מעט מהאוטומטים שלכם – הוא מבורך ומקדם אתכם אל עבר המקום העדין של עצמכם אתכם.
מוזמנים להתחיל עם להוסיף משהו אחד כזה ליום שלכם. מבטיחה שכבר תחוו בשינוי.
מהנסיון האישי של רובנו, אנחנו מבינים שלצערנו זה לא כל כך פשוט.
כשאנחנו מדברים על השקט בעבודה רוחנית – אנחנו מתכוונים לתדר מסויים או למצב הוויה בו אנחנו נמצאים במקום פנימי שהוא מעבר לחיי היומיום העמוסים והמהירים שלנו.
ריבוי המשימות בחיינו, המהירות בה אנו עוברים מדבר לדבר, המדיות החברתיות - פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק.... ועוד ועוד... – לא מאפשרים לנו להגיע למצב שאפילו דקה אחת במהלך היום נקדיש לשקט, ננסה להיות ברגע הנוכחי, ננשום, נשים לב למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לגוף שלנו...
מרוב שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לעצור – לעיתים החיים מזמנים לנו את העצירה הזו בכפייה – בצורת מחלה, או שבר רגשי או נפשי. רק כשאנחנו חוטפים מכה – אנחנו מנסים להבין (וגם אז לא תמיד) מה קרה ואיך הגענו לאן שהגענו.
בספר "נתיב השקט" חוזר ומדגיש בפנינו אומרם מיכאל איבנהוב עד כמה השקט הוא הכרח עבור כל מי שרוצה להיכנס לנתיב רוחני כלשהו. הוא מתאר מהו השקט, למה השקט חיוני על מנת שנוכל לגדול ולהתפתח ולהתחבר לחלקים עדינים וגבוהים בתוכנו, ואיך ניתן להגיע אליו.
בתור מי שמתרגלת מודעות עצמית שנים רבות, אני יכולה להעיד ששקט הינו איכות גבוהה של קיום. רוב הזמן מתחוללת בתוכנו מלחמה – מלחמה של דיבור, של שיחות, של דעות, של רגשות... גם אם אנחנו נמצאים בסביבה שקטה, למשל בטבע המופלא, זה אינו מחייב כלל שבתוך תוכנו ישרור אותו השקט.
השקט הוא מצב הוויה פנימי. מנסיון אישי הוא יכול להיות נוכח בתוכי גם אם אני הולכת ברחוב סואן בעיר. השקט הוא תירגול. ללא התירגול – נחווה את האוטומטיים שלנו ונחשוב תמיד בלופים (לולאות) – אותן מחשבות, אותן רעיונות, אותן מסקנות.
עבורי, החיבור לשקט מתחיל מיד בבוקר, כשאני פוקחת את העיניים. יש לי כמה טקסי בוקר שתמיד מחברים אותי למצב הוויה גבוה יותר. זה מישתנה מתקופה לתקופה אבל תמיד קיימת עשייה שהיא שונה מהאוטומט שלי.
בתקופה הנוכחית כשאני מתעוררת, כשאני עדיין במיטה, אני עושה הרפייה ואז מדמה בעיני רוחי את המציאות שאני רוצה עבור עצמי ובכך יוצרת מציאות, יום יום - בוקר וערב.
לאחר מכן, קמה ומכינה תה צמחים שפותח את הגוף והנשמה וניגשת לכתוב הודיות במחברת התודה שלי. אני פשוט מודה על כל דבר שעולה בראשי – גם לדברים הכי טריויאלים לכאורה – כמו הנשימה, הגוף, המזון, הבית, המשפחה, החברים המופלאים שבחיי, על כך שאני גודלת ומתפתחת.... פשוט כל דבר שיש בחיי – אני מודה לו.
לפעמים אני קוראת קטע מספר מרחיב לב – ספר שקשור למודעות עצמית אשר מחבר אותי למקום יותר גבוה של עצמי ומעורר בי השראה. לרוב ההשראה הזו מלווה אותי במהלך היום ואני משתמשת בה לעבודה פנימית באותו היום.
תנועה היא מרכיב חשוב וקבוע בבקרים שלי. אני מקפידה לשחות או לעשות יוגה כמעט בכל בוקר.
כך יוצא שאת השעות הראשונות של היום, אני מקדישה לעצמי. עוד לא מתחילה את היום, אלא מזינה את עצמי בתזונה גבוהה, אשר יוצרת מצע לתירגול נוכחות ומאפשרת לי להתחבר יותר אל השקט שבתוכי. השקט הזה מלווה אותי לעיתים במהלך היום, ואם אני שוכחת ונכנסת לתוך המערבולת של החיים – אני עוצרת לדקה או לכמה דקות של נשימה ונוכחות, תקראו לזה מדיטציה, או בכל שם אחר. העיקר שאני מתנתקת ועוזבת לכמה דקות את עיסוקי הנוכחיים ומתמסרת לרגע הנוכחי.
לפני זמן מה סיימתי לקרא את הספר "נתיב השקט" של אומרם מיכאל איבנהוב. בכל פעם שלקחתי את הספר לידי - באופן מיידי - מצב ההוויה שלי השתנה והפך רגוע יותר. שמתי לב לנשימה שלי, לגוף שלי, למיקום שלי, והיתה כמיהה וגעגוע גדולים למצב ההוויה של שקט – והנוכחות פשוט הגיעה לבקר בתוכי.
"אשרי אלה שהבינו עד כמה נחוץ להם לנטוש את האזורים הנמוכים של המחשבות והרגשות כדי להתקרב אל המקור האלוהי, כי שם נמצאים היסודות המאפשרים לנו לחיות את החיים האמיתיים" ציטוט מתוך הספר.
מה זה אומר האזורים הנמוכים של המחשבות והרגשות? אותם מקומות בהם אנחנו נמצאים באופן "טבעי" או "רגיל" – ללא מאמץ וללא מחשבה וללא מטרה.
בוודאי שמתם לב, למי מיכם שהתנסה בתירגול רוחני כלשהו – שהתירגול עצמו מביא לכם מצב הוויה אחר. עדין יותר. נוכח יותר. זהו מצב שיש לשמר אותו ברמה היומיומית ולחזור עליו שוב ושוב. תדמיינו אימון ריצה או שחיה או בחדר כושר – לעולם לא תצליחו לשמור על כושר אם לא תתאמנו – נכון? אותו דבר לגבי אימון רוחני – התירגול הוא חלק מרכזי ובסיסי בחיי היומיום של האדם השואף להתפתח.
כל אחת ואחד מאיתנו יכול ומסוגל להעלות את רמת האנרגיה והתדר שלו, באמצעות פעולות קטנות פשוטות שהוא מספח לעצמו במהלך היום – זה מתחיל עם ההתעוררות ומסתיים בסוף היום, באופן בו אנחנו הולכים לישון. הטבעי שלנו הוא כאוס. כדי לעשות סדר בבלגן אנחנו צריכים קצת "להפריע" לו, בקטע טוב. אז אם זו מדיטציה שאתם מתחברים אליה, או הליכה מודעת, או כתיבה, או עצירה באמצע היום אפילו לדקה אחת של שקט.... כל דבר שעושה לכם נעים וטוב ועוזר לכם להתנתק מעט מהאוטומטים שלכם – הוא מבורך ומקדם אתכם אל עבר המקום העדין של עצמכם אתכם.
מוזמנים להתחיל עם להוסיף משהו אחד כזה ליום שלכם. מבטיחה שכבר תחוו בשינוי.
