מתמסרת באהבה. מתמסרת לאהבה.
לפני שבוע וקצת חזרתי משבועיים וחצי באיטליה.
מודה ומתוודה שזו היתה עבורי הפעם הראשונה שטסתי לאיטליה. אני לא יודעת למה, פשוט במהלך השנים לא יצא לי לטוס לשם.
אני מבחינתי דווקא אהבתי את הראשוניות שלי במדינה הזו. הטיסה הזו לא היתה טיסה רגילה עבורי של טיולים והנאה סטנדרטית. טסתי כדי לחיות ולעבוד במרכז של בית הספר שאני לומדת בו, בית הספר הבינלאומי למודעות עצמית, המובל בידי פטריציו פאולטי, המאסטר ומייסד בית הספר המופלא הזה. עצם זה שלא היה לי זכרון מהעבר למדינה ובטח שלא לבית הספר עצמו - הפך את החוויה לעוצמתית מאד עבורי.
לבית הספר הצטרפתי לפני שנתיים, ומהיום הראשון שהצטרפתי היה לי ברור שאני טסה בקיץ למרכז באיטליה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ובקיץ שעבר היתי מושבתת עם התקף קרוהן קשה, ונאלצתי לדחות את החלום הזה בשנה נוספת. במהלך השנה עבדתי ועשיתי כדי להתחזק ולרפא את עצמי כדי שבקיץ 2022 אוכל לטוס.
ההגעה למרכז היתה הגשמת חלום של שנתיים. חוויתי שם דברים מופלאים, פגשתי אנשים יוצאים מן הכלל - מדריכים שהם הוויות מפותחות מאד, ותלמידים מכל העולם שכמותי שבאו ללמוד את עצמם בצורה אינטנסיבית, ולמדתי המון על עצמי ועל העבודה הפנימית.
אחד מהדברים ששוחנו עליהם היה האופן בו אנחנו עובדים. היינו עושים עבודות פיזיות במרכז, ככלי להתבוננות על עצמנו. דיברנו על כך שכשאנחנו עושים עבודה כלשהי - אנחנו חושבים על דברים אחרים שקשורים לעבר או לעתיד, ושאין לנו למעשה חוויה של כאן ועכשיו, שזוהי למעשה אחת המטרות שהיו לנו בעבודה. באחת השיחות נתן לנו המדריך דוגמא שאחד התלמידים ציין בפניו, כשעבד בעבודת גינה: "עכשיו המעדר הוא האלוהים שלי". המשפט הזה, בעיני, הפך את הכל לכל כך פשוט. דרכו הבנתי למעשה לאן אני צריכה לכוון בעבודה שלי. כל מה שלא קשור ל"אלוהים של הרגע שלי" הוא למעשה סוג של רעש רקע. אני זוכרת שבאותו יום לאחר השיחה, שייפנו כיסאות ובכל פעם חזרתי ואמרתי לעצמי בלב: "עכשיו השיוף והכיסאות הם האלוהים שלי" ובבת אחת נוטרלו מאות מחשבות אחרות, שאינן קשורות לרגע, ופעולת השיוף הפכה לקדושה. הפעולה עצמה היא זו שעזרה לי למעשה לשמור על עצמי מלברוח לדמיונות במוחי, דמיונות אשר מסיטים אותי מהחוויה של הרגע, ובמקום זאת חוויתי את המופלאות שבחוויה עצמה: את גופי עובד ופועל, את הלב שמתרחב מהעשייה הפשוטה; חויתי את האנשים המופלאים הנמצאים עימי ועושים פעולה דומה; קלטתי את הסביבה הקסומה בה אני נמצאת, הירוקה והמטופחת והמזמנת ומזמינה את התלמידים לבוא לכאן, לכאן ועכשיו, בכל רגע נתון, וויתרתי בכל רגע מחדש על הברברת הבלתי פוסקת שרצה לי במיינד במעגלים אינסופיים, ופשוט איפשרתי למקום, לעבודה, לתלמידים לחדור אל ליבי ולקחת אותי את ההווה הקסום והפלאי.
כשחזרתי לארץ לפני כמה ימים, ניתקלתי בשיעור מעט מאתגר בחיי האישיים. כששיתפתי חברה אהובה בסיפור, שמעתי ממנה את זווית הראייה שלה באותו נושא. היא דיברה על התמסרות, מתוך המקום של הקדושה של הנשמה. ההתמסרות מאפשרת לנשמה לבצע את הלימוד שלשמו היא מבקשת להגיע, ללא רעשי רקע של השכל שתמיד יביאו את הספק ואת השאלה לקידמת הבמה התודעתית שלנו ולא יאפשרו לנו "לצלול" לתוך הדבר ללא מפרע. ההתמסרות מאפשרת לאדם לצלוח כל קושי, מתוך האמונה והידיעה שעכשיו, הדבר שהוא מתמודד איתו הוא "האלוהים שלו". וזה לא משנה אם מדובר בעסק שאנחנו עובדים עליו; מערכת יחסים; גידול הילדים, או אפילו התור בסופר שאנחנו עומדים בו ברגע זה ממש.
כשאני מתמסרת לדבר, אני יודעת שאני נמצאת שם בכל הווייתי, דבר המאפשר לי להתבונן פנימה באמת ובתמים ולהוציא מתוך הוויתי הפנימית פנינים עבור חיי והרבה פעמים גם עבור הסובבים אותי. עכשיו הדבר הוא "האלוהים שלי" וזהו השיעור שלי ובו אני מתמקדת ומתרכזת ושואלת את עצמי כיצד אוכל להיות "העצמי הטוב ממני" באותו הדבר.
לדוגמא: אני נמצאת בזוגיות כלשהי, שסביר להניח שיהיו דברים שאני אוהבת בבן זוג שלי ויש דברים שפחות. מהרגע שאני מתמסרת למערכת היחסים הספציפית הזאת, ולא שואלת את עצמי האם הדשא של השכן ירוק יותר, או האם קיימת מערכת יחסים טובה יותר מזו שאני נמצאת בה - אני מאפשרת לעצמי להפוך את מערכת היחסים הנוכחית לאלוהים שלי, וכל קושי שעולה בה הופך עבורי תירגול לעבודה פנימית. ואז, כל הפרעה הופכת למיכרה של זהב עבורי מכיוון שאני מתמירה אותה בעבודה פנימית ובכך מערכת היחסים מאפשרת לי מצע של גדילה והתפתחות. אותו דבר לגבי כל תחום ועניין בחיינו. כשאנחנו מתמסרים למה שהחיים מביאים לתוך חיינו (אנחנו מקבלים את השיעורים שלנו באופן מדוייק) ומפסיקים להתנגד להם ולהתלונן עליהם - אנחנו הופכים להיות האלכימאים של החיים שלנו ושם טמון האושר האמיתי.
מודה ומתוודה שזו היתה עבורי הפעם הראשונה שטסתי לאיטליה. אני לא יודעת למה, פשוט במהלך השנים לא יצא לי לטוס לשם.
אני מבחינתי דווקא אהבתי את הראשוניות שלי במדינה הזו. הטיסה הזו לא היתה טיסה רגילה עבורי של טיולים והנאה סטנדרטית. טסתי כדי לחיות ולעבוד במרכז של בית הספר שאני לומדת בו, בית הספר הבינלאומי למודעות עצמית, המובל בידי פטריציו פאולטי, המאסטר ומייסד בית הספר המופלא הזה. עצם זה שלא היה לי זכרון מהעבר למדינה ובטח שלא לבית הספר עצמו - הפך את החוויה לעוצמתית מאד עבורי.
לבית הספר הצטרפתי לפני שנתיים, ומהיום הראשון שהצטרפתי היה לי ברור שאני טסה בקיץ למרכז באיטליה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ובקיץ שעבר היתי מושבתת עם התקף קרוהן קשה, ונאלצתי לדחות את החלום הזה בשנה נוספת. במהלך השנה עבדתי ועשיתי כדי להתחזק ולרפא את עצמי כדי שבקיץ 2022 אוכל לטוס.
ההגעה למרכז היתה הגשמת חלום של שנתיים. חוויתי שם דברים מופלאים, פגשתי אנשים יוצאים מן הכלל - מדריכים שהם הוויות מפותחות מאד, ותלמידים מכל העולם שכמותי שבאו ללמוד את עצמם בצורה אינטנסיבית, ולמדתי המון על עצמי ועל העבודה הפנימית.
אחד מהדברים ששוחנו עליהם היה האופן בו אנחנו עובדים. היינו עושים עבודות פיזיות במרכז, ככלי להתבוננות על עצמנו. דיברנו על כך שכשאנחנו עושים עבודה כלשהי - אנחנו חושבים על דברים אחרים שקשורים לעבר או לעתיד, ושאין לנו למעשה חוויה של כאן ועכשיו, שזוהי למעשה אחת המטרות שהיו לנו בעבודה. באחת השיחות נתן לנו המדריך דוגמא שאחד התלמידים ציין בפניו, כשעבד בעבודת גינה: "עכשיו המעדר הוא האלוהים שלי". המשפט הזה, בעיני, הפך את הכל לכל כך פשוט. דרכו הבנתי למעשה לאן אני צריכה לכוון בעבודה שלי. כל מה שלא קשור ל"אלוהים של הרגע שלי" הוא למעשה סוג של רעש רקע. אני זוכרת שבאותו יום לאחר השיחה, שייפנו כיסאות ובכל פעם חזרתי ואמרתי לעצמי בלב: "עכשיו השיוף והכיסאות הם האלוהים שלי" ובבת אחת נוטרלו מאות מחשבות אחרות, שאינן קשורות לרגע, ופעולת השיוף הפכה לקדושה. הפעולה עצמה היא זו שעזרה לי למעשה לשמור על עצמי מלברוח לדמיונות במוחי, דמיונות אשר מסיטים אותי מהחוויה של הרגע, ובמקום זאת חוויתי את המופלאות שבחוויה עצמה: את גופי עובד ופועל, את הלב שמתרחב מהעשייה הפשוטה; חויתי את האנשים המופלאים הנמצאים עימי ועושים פעולה דומה; קלטתי את הסביבה הקסומה בה אני נמצאת, הירוקה והמטופחת והמזמנת ומזמינה את התלמידים לבוא לכאן, לכאן ועכשיו, בכל רגע נתון, וויתרתי בכל רגע מחדש על הברברת הבלתי פוסקת שרצה לי במיינד במעגלים אינסופיים, ופשוט איפשרתי למקום, לעבודה, לתלמידים לחדור אל ליבי ולקחת אותי את ההווה הקסום והפלאי.
כשחזרתי לארץ לפני כמה ימים, ניתקלתי בשיעור מעט מאתגר בחיי האישיים. כששיתפתי חברה אהובה בסיפור, שמעתי ממנה את זווית הראייה שלה באותו נושא. היא דיברה על התמסרות, מתוך המקום של הקדושה של הנשמה. ההתמסרות מאפשרת לנשמה לבצע את הלימוד שלשמו היא מבקשת להגיע, ללא רעשי רקע של השכל שתמיד יביאו את הספק ואת השאלה לקידמת הבמה התודעתית שלנו ולא יאפשרו לנו "לצלול" לתוך הדבר ללא מפרע. ההתמסרות מאפשרת לאדם לצלוח כל קושי, מתוך האמונה והידיעה שעכשיו, הדבר שהוא מתמודד איתו הוא "האלוהים שלו". וזה לא משנה אם מדובר בעסק שאנחנו עובדים עליו; מערכת יחסים; גידול הילדים, או אפילו התור בסופר שאנחנו עומדים בו ברגע זה ממש.
כשאני מתמסרת לדבר, אני יודעת שאני נמצאת שם בכל הווייתי, דבר המאפשר לי להתבונן פנימה באמת ובתמים ולהוציא מתוך הוויתי הפנימית פנינים עבור חיי והרבה פעמים גם עבור הסובבים אותי. עכשיו הדבר הוא "האלוהים שלי" וזהו השיעור שלי ובו אני מתמקדת ומתרכזת ושואלת את עצמי כיצד אוכל להיות "העצמי הטוב ממני" באותו הדבר.
לדוגמא: אני נמצאת בזוגיות כלשהי, שסביר להניח שיהיו דברים שאני אוהבת בבן זוג שלי ויש דברים שפחות. מהרגע שאני מתמסרת למערכת היחסים הספציפית הזאת, ולא שואלת את עצמי האם הדשא של השכן ירוק יותר, או האם קיימת מערכת יחסים טובה יותר מזו שאני נמצאת בה - אני מאפשרת לעצמי להפוך את מערכת היחסים הנוכחית לאלוהים שלי, וכל קושי שעולה בה הופך עבורי תירגול לעבודה פנימית. ואז, כל הפרעה הופכת למיכרה של זהב עבורי מכיוון שאני מתמירה אותה בעבודה פנימית ובכך מערכת היחסים מאפשרת לי מצע של גדילה והתפתחות. אותו דבר לגבי כל תחום ועניין בחיינו. כשאנחנו מתמסרים למה שהחיים מביאים לתוך חיינו (אנחנו מקבלים את השיעורים שלנו באופן מדוייק) ומפסיקים להתנגד להם ולהתלונן עליהם - אנחנו הופכים להיות האלכימאים של החיים שלנו ושם טמון האושר האמיתי.
סביבה מושלמת המאפשרת כניסה פנימה להתבוננות פנימית
שקיעה מרהיבה מעל הכנסיה הגדולה של סן פרנצ'סקו הקדוש
זריחות ושקיעות מרהיבות
שמיים צבעוניים ומרגשים
פינות קסומות בעיירה הקסומה אסיזי
אני מאושרת במלון באסיזי אחרי סיום השהות הקסומה במרכז בית הספר. מנסה לעכל את עוצמת החוויה שחוויתי.
עוד מסימטאותיה הקסומות של אסיזי
